איך ליצור סרט סינמטי עם AI

יצרנו בטכנולוגיית AI סרט היסטורי שעבר 400 אלף צפיות, גרם לאלפי אנשים להתרגש והכיר להם דמות יהודית היסטורית שכמעט אף אחד לא שמע עליה.

הדמות היא דונה גרציה נשיא, והסוד מאחורי הסרט פשוט: סרט סינמטי באמת לא מתחיל בשוט הראשון. הוא מתחיל בספרייה, במדליה אחת ובמפה.

כשקיבלנו את ההזמנה להחיות את הסיפור של האישה שהפכה אימפריית סחר במאה ה-16 לרשת הצלה ליהודי אירופה, עמדה מולנו בעיה אחת גדולה: לא שרד ממנה כמעט שום תיעוד חזותי. אין ציור שמן, אין תיאור מפורט של הפנים, ואין עיר אחת מהעולם שלה שנראית היום כמו שהיא נראתה אז.

התוצאה היא דוקודרמה של כשש דקות, בלי פריים מצולם אחד. הכותרת של הפוסט הזה היא שאלה שאנחנו נשאלים הרבה, ולכן ננסה לענות עליה דרך הפרויקט הזה: לא איך לוחצים על כפתור, אלא איך חושבים כמו הפקה קולנועית כשהמצלמה היא טכנולוגיית AI.

מה ההבדל בין סרט סינמטי לבין תמונות שזזות?

רוב התוכן ההיסטורי שנוצר היום בבינה מלאכותית הוא תמונות סטילס שמונפשות קצת, עם קריינות מעליהן. זה יכול להיות יפה, אבל זה לא סרט. בחרנו בז'אנר של דוקודרמה: הקריינות היא עמוד השדרה של הסיפור, ועל המסך יש סצנות משוחקות, עם תנועה אמיתית, דיאלוג ודמות שהצופה מלווה מהילדות ועד הסוף.

ההחלטה הזו קובעת הכול. ברגע שיש סצנות משוחקות, כל פרט חייב להחזיק: הפנים, הבגדים, הרחוב, האור. ולכן העבודה האמיתית מתחילה הרבה לפני השוט הראשון.

מאיפה מתחילים סרט היסטורי?

מהמחקר. הבסיס היה הביוגרפיה המחקרית של ההיסטוריונית מריאנה בירנבאום, The Long Journey of Gracia Mendes, ולצידה חוברת משרד החינוך שיצאה במלאת 500 שנה להולדתה, מחקרים על רשת ההצלה באנטוורפן ומקורות ראשוניים כמו ההקדשה של תנ"ך פרארה משנת 1553, שהוקדש לה בחייה. כשהמקורות סתרו זה את זה, המחקר האקדמי גבר על ויקיפדיה ועל הרצאות.

כל אירוע בסיפור קיבל סימון: מאומת, סביר או פתוח. אירוע פתוח לא עולה למסך, גם אם הוא סיפור נהדר.

איך בונים פנים לאישה שאין ממנה אף ציור?

יש פריט אחד ששרד: מדליה של האמן האיטלקי פסטורינו, שנחשבת לפרופיל היחיד שנעשה בימי חייה. ממנה בנינו את הפנים. את הלבוש והתכשיטים לקחנו מדיוקנאות רנסנס של נשים מאותו מעמד ומאותן שנים.

משם הדמות עברה שמונה גילים, מילדה בת חמש ועד אישה בת 59. הפנים נשארו אותם פנים, ורק הגיל והלבוש השתנו. והלבוש מספר סיפור בפני עצמו: צלב קטן בילדות, כיסוי ראש קתולי בנישואים, קטיפה פלמית שחורה עם צלב חצי מוסתר באנטוורפן, רשת פנינים איטלקית עם צוואר חשוף בלי צלב, וכיסוי ראש סגול עות'מאני בקושטא. הצופה רואה את הזהות שלה משתנה בלי שאף אחד אומר את זה במילים.

איך שומרים שהדמות תישאר אותה דמות לאורך כל הסרט?

זה המבחן שבו רוב הסרטים שנוצרים היום בבינה מלאכותית נופלים. דמות שנראית קצת אחרת בכל שוט מפרקת את האמון של הצופה. אצלנו לכל דמות קבועה יש זהות נעולה: פנים, מבנה גוף ולבוש שנשמרים בדיוק בכל שוט שהיא מופיעה בו. זה נכון לדונה גרציה, לבעלה פרנסיסקו, לאחיו דיוגו, לאמה ולאחותה בריאנדה.

והעין האנושית נשארת בלולאה. בגרסה הראשונה הילדה בת ה-12 נראתה כמו בת 16, אז קיבלה ראש חשוף וצמה, כמו נערה לא נשואה בחצי האי האיברי. האלמנה בת ה-25 נראתה כאילו יצאה מהמאה ה-19, ונבנתה מחדש בגזרה פורטוגלית של שנות ה-30 של המאה ה-16. אלה פרטים שאף מערכת לא תתפוס בשבילכם.

איך משחזרים עיר שכבר לא קיימת?

ליסבון של דונה גרציה כמעט לא קיימת. רוב העיר נמחקה ברעידת האדמה של 1755. את הבתים, הרחובות והלבוש שחזרנו מציורים ומכתבי יד מהתקופה, כמו לוחות סנט וינסנט שבמוזיאון הלאומי בליסבון, ספר השעות של המלך מנואל ושרטוטים של מבצרים מאותן שנים. גילינו בדרך שבליסבון של שנת 1500 הרודף והנרדף לבשו בדיוק אותו דבר. לא היה שום סימן חיצוני, וזו בדיוק המסכה שעליה הסרט מדבר.

בשאר התחנות עבדנו מהמקומות האמיתיים. חדר הספירה באנטוורפן נבנה מצילום של הבית האמיתי של משפחת מנדס. השער של ארמון טופקפי בקושטא נבנה מצילום של השער עצמו, והסולטן סולימאן נבנה מתחריט היסטורי: הטורבן, הנוצה, פרוות הלינקס והקפטן הארגמני. את הקומפוזיציה של טבריה קבע תחריט מהמאה ה-19, ואת האור קבע צילום של הכנרת.

למה בנינו מפה לפני השוט הראשון?

כי סרט היסטורי הוא קודם כל סיפור של מקום וזמן. בנינו מפה אינטראקטיבית של מסלול חייה, עם הגבולות האמיתיים של אירופה במאה ה-16: מליסבון, דרך אנטוורפן, ונציה ופרארה, ועד קושטא וטבריה. המפה הייתה כלי הפקה. היא זו שקבעה איפה ומתי כל סצנה מתרחשת.

יש בה שני סוגי קווים. קו מלא מסמן מקום שבו היא הייתה באמת, וקו מקווקו מסמן מקום שאליו הגיע הכוח שלה בלעדיה. טבריה ואנקונה מקווקוות, כי היא לא הגיעה אליהן מעולם, וההבחנה הזו השפיעה ישירות על הבימוי. גם בשמות הקפדנו: אין "בלגיה", יש ארצות השפלה של בית הבסבורג, כמו שקראו לזה אז. אפשר לפתוח את המפה ולטייל בה בעמוד הסרט אצלנו באתר.

איך מראים רגש בלי להראות הכול?

הסצנה הקשה בסרט היא אנקונה, 1556: עשרים וארבעה יהודים נשרפו על המוקד, והיא השיבה בחרם על הנמל, חרם שבסוף קרס. זו הפעם היחידה שבה הפסידה. היא לא הייתה שם, היא הייתה בקושטא, ולכן גם המצלמה לא נמצאת בכיכר. רואים רק צלליות מאחורי האש, בלי פנים. היא קטנה בפריים והאש ענקית, ויש רגע שתוכנן מראש של שקט מלא על הפנים שלה כשהבשורה מגיעה.

מה יצא בסוף?

סרט מוגמר, עם דמויות שנשמרות זהות לכל אורך הסרט. סרט שלם ברמה קולנועית, שמעביר רגש ומנציח דמות היסטורית שאף אחד לא הכיר. את הסרט המלא, יחד עם המפה האינטראקטיבית, אפשר לראות בעמוד הסרטים הסינמטיים שלנו.

הלקח שאפשר לקחת מזה לכל סרט: בטכנולוגיית AI אנחנו יכולים לבנות עולמות שאין להם שום תיעוד, אבל היא לא מחליפה את מה שהופך אותם לאמינים. מחקר, רפרנסים אמיתיים, עקביות ובימוי, אלה עדיין עבודה של אנשים. ההבדל הוא שהיום אפשר לעשות אותה בלי סט, בלי צוות של מאות ובלי תקציב של סרט הוליוודי.

שאלות נפוצות

אפשר להפיק סרט היסטורי עם AI כשאין שום תמונה של הדמות?
תשובה: כן. בונים את הדמות מכל מה ששרד, למשל מדליה, תחריט או תיאור כתוב, ומשלימים את הלבוש מדיוקנאות של התקופה. בסרט על דונה גרציה הפנים נבנו מהמדליה היחידה שנעשתה בימי חייה.

איך יודעים שהסרט מדויק היסטורית?
תשובה: כל עובדה עוברת אימות מול מקורות מחקריים, ואירוע שלא אומת לא עולה למסך. בסרט הזה ירדו מהתסריט כמה טענות מוכרות, כמו אגדת הכותל, כי הן לא עמדו במקורות.

הדמויות באמת נשארות זהות לאורך כל הסרט?
תשובה: כן. לכל דמות קבועה יש זהות נעולה של פנים, מבנה גוף ולבוש, והיא נשמרת בכל שוט, גם כשהדמות מתבגרת. דונה גרציה מופיעה בסרט בשמונה גילים שונים, עם אותם פנים.

למי מתאים סרט סינמטי כזה?
תשובה: לארגונים, מוזיאונים, מוסדות חינוך, משפחות ומותגים שיש להם סיפור אמיתי לספר, במיוחד סיפור שאין לו תיעוד מצולם או שצילום שלו היה עולה מיליונים.

בהצלחה,
TodoAI

הקבוצה החמה שלנו,
טיפים ועדכונים

הצטרפו לקבוצה ותהיו מהראשונים בארץ שמתעדכנים בכלים, בטיפים ובחדשות הכי חמות בעולם ה-AI, ישירות לוואטסאפ ובחינם.

הצטרפו לקהילה